אני אוהב את השיחות בינינו
שני משוררים. זה קל
פתאום קל, אני לא רגיל
רחוק, כן, אני רגיל
אז זה מסביר את זה.
"מה עושים כשמאוהבים בכל העולם?"
"כותבים הרבה שירים נהדרים, ומרגישים בדידות עצומה."
זה לא כל כך הוגן לצטט אותך ככה, בלי בושה
אבל אני אוהב אותך, אז החוצפה תיסלח
אי אפשר שלא לחבב את החצוף
בלי בושה חטף את הלנה, היפה בנשים
"טפסי איתי לראש המגדל, ואראה לך ממלכה שעתידה לפול
הנה:
מכאן רואים רחוק, ממלכתי רחבת ידיים
תני ידייך בידיי
תמיד אבוא אלייך בידיים ריקות
אהבה של ידיים. כן,
אינך מבלבלת מטרה ואמצעי.
את רואה, שם, את היער?
את רואה, שם, את הים?
יום אחד נלך, רק שנינו, אל הנמל
נתגנב לספינת דיג קטנה
אף אחד לא ישים לב, ונפליג.
ומתחת לרגלי ספינתנו, דגים ורכיכות ירחשו, הים הוא קערת מרק
אנחנו קרוטון קטן, שט וצף ומתנגש בקרחונים, ושט הלאה
ועודני לבד, בסלון. רחוק, כן, אני רגיל.
רגע,
אני לוחש לחושך,
רגע, אל תעזבי
"מעולם לא עזבתי,
עודני כאן
עודני שומעת כל משאלותיך
שיצמיחו שוב ממלכה, רחבה מזו שנפלה
וכשהיא תיפול,
עדיין אהיה כאן.
אני מקווה שגם מחר אוהב את השיר הזה כמו שאני אוהב עכשיו. שמתי בו הרבה אהבה. היא בשבילכם, קחו חופניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה