לסיוון

לא יכול להיות שיר בלי סיפור.

שוקולד

"היית רוצה לחלוק איתי חפיסת שוקולד?" הוא שאל אותה. היא לא הבינה מה פתאום גבר זר ומוזר שואל אותה שאלה כזאת בפאב במרכז תל אביב. היא פשוט הניחה שהוא מתחיל איתה, וצדקה לחלוטין. היא הייתה שתויה מספיק לא לפסול אותו על הסף, לכן המתינה בסבלנות שימשיך, אולי יגיע לאיזה פאנצ'ליין טוב.

"אין לי באמת שוקולד," מיהר להסביר, "למרות שאם את רוצה, אפשר באמת ללכת ולקנות שוקולד."

"על מה אתה מדבר?" צחקה, ואחזה בזרוע שהסתבר שלא השתייכה לחברה שלה. הוא כחכח בגרונו וסידר באצבעותיו את צווארון הסוודר שלו. ניתן אולי היה לקרוא לזה סריג, שזו מילה אופנתית יותר, אבל הוא לבש אותו כמו סוודר.

"זה משהו שאני עושה בעיקר בשבילי," הסביר, כאילו פותח בנאום מוכן מראש, "אני פשוט כל כך רגיל לחשוב על סקס כדבר מגונה, חצוף, טאבו. אני נבוך כל כך להתחיל עם מישהי, בגלל שזה מרגיש לי לא מכבד, או לא מנומס." אט-אט החלו ידיו לקחת חלק פעיל יותר בדיבור. גם קולו השתנה, כאילו הוא מרצה בכיר, או שדרן רדיו משנות השמונים או סובל מעצירות קלה.

"בקיצור, החלטתי לחשוב על זה כאילו אני מציע לך לחלוק איתי חפיסת שוקולד: יכול להיות שלא מתחשק לך עכשיו, או אולי את אוהבת רק שוקולד לבן, או שומרת על הגזרה... אבל אף אחד לא יגיד שזה דבר פסול להציע לך לחלוק איתי חפיסת שוקולד. זה בסך הכל דבר נחמד וידידותי לעשות. מנומס, אפילו. שנינו נהנה. זאת אומרת, תראי, אני יכול לאכול את כל החפיסה לבד, אבל אז יהיה לי כאב בטן..."

"אתה רומז שאני שמנה?" שאלה בקרירות. לרגע אחזה בו פלצות (כן, הוא אולי אחרון אחוזי הפלצות, כל השאר מזמן עברו לתחליפים מודרניים יותר, חרדה דור 4.5 וכיו"ב,) אלא שמיד חייכה, ואחזה בידו, ולחשה באוזנו, "אל תדאג. אני חושבת שאתה מתוק." היא צחקקה. "מתוק כמו שוקולד."