תראי

לצורך השיר הזה

איני אני

יכולתי לתת רשימה של תארים או פעלים

אבל בחרתי להישאר ערטילאי

לצורך השיר הזה, אני מבקש לחזור על מילים שכבר אמרתי

אבל רק בגלל שהיד צריכה לנוע לאורך החולצה כדי להגיע לרוכסן

וכשאתפשט
תראי
שיש לי גוף סקסי

אדון החומוס

ביפו יש חומוסיה, ובחומוסיה יושב איש כבד גוף וכבד כבוד. שפמו ושערו המאפירים מלאים גאווה יפואית נאצלת, אצבעותיו העבות מצטטות מחמוד דרוויש, ונכדו הקטן שמנקה את השולחן עוטה הדרת כבוד ילדית עגלגלה ופוזלת. מן החומוס עולה ניחוח של עם רמוס שלא ויתר ולא יוותר אף פעם, ושמן הזית מעולה מעל קשיי היום-יום שחרשו תלמים עמוקים במצחו הרם של סולימן, אדון החומוס.

כל אנשי השכונה מכירים את סולימן. אז נכון, אבו חסאן מכר את נשמתו לשטן היהודי, ולו הממון והתהילה החולפת. אבל כשיש למי קושיה, מריבה או מצוקה אמיתית ועמוקה, למי הם באים? רק לאבו איסמעאיל סולימן. סולימן הוא בית הדין הגבוה לצדק, הוא הערכאה העליונה, ומצודתו, בית הפול והחומוס, תמיד היתה ותמיד תהיה מעוז לכל דכפין, למוכים ולרמוסים. אחת היא לו האם מדובר ביהודי או ערבי.

על הגדה המערבית של רחוב יפת ניצבת החומוסיה, ומולה, מן המזרח, גוהרת על הרחוב גדר התיל הצבאית. לנו אין גדר, ואין צורך בה: סולימן הוא לנו גדר, איתן כהרי מואב, כסלע שמתחת לרגלינו, שותה את דמנו הניגר. לעולם לא נזיז אותו מכאן, לא משנה כמה נהרוג וניהרג.

הנה הוא יושב אל השולחן, משקיף על הרחוב, עומד על המשמר בגבול ממלכתו. לצידו יושב זקן שבט נוסף שאינו נופל בקומתו הימנו. אלה הם הענקים על כתפיהם עומדים אנו, הגמדים. קולותיהם העמוקים מצטלצלים בערבית מהולה בעברית, מחליפים, ודאי, ביניהם, זכרונות מימי הזוהר והאופל.

"ראית את המשחק אתמול?" שואל אבו עיסא.

"לא," עונה סולימן, "היינו צריכים לקחת את חסן לקופת חולים. ככה זה להיות סבא. אלחמדו לאללה, הכל בסדר."

"אלחמדו לאללה. וואללה, אני זוכר כשהוא נולד. לפני כמה? עשר שנים? בדיוק אחרי שקנית את החומוסיה."

"הוא עוד מעט בן תשע."

"כן, כן... תגיד," שואל אבו עיסא, "מי זה הבחור הזה שבדיוק יצא? אני כל הזמן רואה אותו בסביבה."

"אה, זה?" עונה סולימן, "זה הבחור היהודי שבדיוק עבר לגור פה, בדירה של משפחת סלאמה. ילד טוב, אבל קצת מעופף."

מי סוגר את גן החיות בלילה?

כולם שוכבים. מי שסוגר את גן החיות בלילה כבר סגר מזמן. הקופים שוכבים חבוקים זה בזרועות זו בכלובם, מלבד קוף אחד שעוד מתנדנד על הצמיג הקשור בחבל לעץ המת. עורב אחד עומד על המעקה וצופה בו.  הוא פורע את נוצותיו, מקרקר קרקור יחיד, וממריא בקול כנפי לילה.

לענה שוכבת חבוקה בזרועות אהובה, עיניה פקוחות וגופה מגלגל זיעה מחום חיבוקו. לצידה שוכב מי שסוגר את גן החיות בלילה, נוחר חרישית. עפעפיו מונחים בעדינות על עיניו, ולחייו עגלגלות וחלקות בחושך הרפה. אכן, קסם התנומה יהפוך גם שד למלאך. פניה של לענה יבשים וסדוקים מרוב ערנות, ועיניה הולכות ונפערות עם כל רגע שהתנומה נסה מהן. עוד רגע וכל גלגל העין ייחשף, ייפול לרצפה ויתגלגל. עוד רגע.

הקופים בגן החיות זעים. מן העצים נושרת שלכת של עורבים אל הירח, והשקט שבו הם עפים מעיר את כל חיות הגן. הנמר יודע שאין זה הזמן לנהום, ומחליט לשתוק, אבל בעל כרחו נמלטת מבין שיניו יבבה.

מי שסוגר את גן החיות בלילה מתהפך מתוך שינה. עיניה העגולות של לענה מזוגגות כאשר מתבוננת בו. היא יודעת שבעוד רגע יתעורר ויגע לה בשד, מגע לוהט ומייסר, והיא תתמסר, ואחר כך תשכב שוב כך על גבה, ערה, רק עייפה יותר. עיניו נפקחות, והוא מחייך, מושיט ידו, מלטף את לחיה. יותר מדויק מלומר שהיא מנשקת אותו יהיה להגיד שהיא קוברת את שפתיה בשפתיו. הוא נוגע לה בשד, מגע לוהט ומייסר, היא נשכבת על גבה, מפשקת רגליה, פורשת זרועות לצדדים. מבטה מופנה למקום אחר, אולי לגן החיות.

בבוקר שנקרא למחרת, צלצל שעון והעיר מרבצו את האיש שסוגר את גן החיות בלילה. הוא מצמץ בעיניו בסיפוק, והתמתח בנהמה חתולית. אז התגלגל ונישק בשפתיים קשות את עיניה הפקוחות של לענה. הוא קם מהמיטה, והלך להשתין. כשחזר, נעל את בהונותיו, רכס את עורו, התלבש ויצא. לענה נותרה לבדה בין הסדינים החרוכים וריח הגופרית.

כשהגיע האיש שסוגר את גן החיות בלילה לגן החיות, מצא את כלוב הקופים ריק.

אני לא יודע מה לעשות, אז אני כותב, ומקווה שמישהו יקרא ומשהו יקרה.

עבר הרבה זמן מאז כתבתי לך שיר שלא תקראי

מסתבר שאני עדיין יכול להישבר כהרף עין.

לו ישבנו גב אל גב וכתבנו זה אל זו

היו שוברות אותי מילותיה היפות

אכן, היא ברוכת כשרונות

(אני ברוך קשרונות)

למרות כל הזמן שעבר, כשהיא כותבת

"פחד מצמית מאהבה,"

אני יודע שעליי היא כותבת.

ואם לא,

כבר הקדשתי מאמצים רבים כל כך להיות לה יריב

שקל יותר להגיד

"היא כותבת כל כך יפה,

וזה כל כך מפחיד"

מאשר לומר

"אני מצטער.
העיניים שלי עדיין לא מוכנות."

עדיין מצטער.

אני במצב רוח רגשני הערב. אני אומר את זה שוב ושוב, כדי שזה לא יעבור, אבל בסוף זה מוכרח לעבור.

הכותרת מוכרחה תמיד להיות אהבה

אני אוהב את השיחות בינינו

שני משוררים. זה קל

פתאום קל, אני לא רגיל

רחוק, כן, אני רגיל

אז זה מסביר את זה.

"מה עושים כשמאוהבים בכל העולם?"

"כותבים הרבה שירים נהדרים, ומרגישים בדידות עצומה."

זה לא כל כך הוגן לצטט אותך ככה, בלי בושה

אבל אני אוהב אותך, אז החוצפה תיסלח

אי אפשר שלא לחבב את החצוף

בלי בושה חטף את הלנה, היפה בנשים

"טפסי איתי לראש המגדל, ואראה לך ממלכה שעתידה לפול

הנה:

מכאן רואים רחוק, ממלכתי רחבת ידיים

תני ידייך בידיי

תמיד אבוא אלייך בידיים ריקות

אהבה של ידיים. כן,

אינך מבלבלת מטרה ואמצעי.

את רואה, שם, את היער?

את רואה, שם, את הים?

יום אחד נלך, רק שנינו, אל הנמל

נתגנב לספינת דיג קטנה

אף אחד לא ישים לב, ונפליג.

ומתחת לרגלי ספינתנו, דגים ורכיכות ירחשו, הים הוא קערת מרק

אנחנו קרוטון קטן, שט וצף ומתנגש בקרחונים, ושט הלאה

ועודני לבד, בסלון. רחוק, כן, אני רגיל.

רגע,

אני לוחש לחושך,

רגע, אל תעזבי

"מעולם לא עזבתי,

עודני כאן

עודני שומעת כל משאלותיך

שיצמיחו שוב ממלכה, רחבה מזו שנפלה

וכשהיא תיפול,

עדיין אהיה כאן.

אני מקווה שגם מחר אוהב את השיר הזה כמו שאני אוהב עכשיו. שמתי בו הרבה אהבה. היא בשבילכם, קחו חופניים.