ביפו יש חומוסיה, ובחומוסיה יושב איש כבד גוף וכבד כבוד. שפמו ושערו
המאפירים מלאים גאווה יפואית נאצלת, אצבעותיו העבות מצטטות מחמוד דרוויש, ונכדו
הקטן שמנקה את השולחן עוטה הדרת כבוד ילדית עגלגלה ופוזלת. מן החומוס עולה ניחוח
של עם רמוס שלא ויתר ולא יוותר אף פעם, ושמן הזית מעולה מעל קשיי היום-יום שחרשו
תלמים עמוקים במצחו הרם של סולימן, אדון החומוס.
כל אנשי השכונה מכירים את סולימן. אז נכון, אבו חסאן מכר את נשמתו
לשטן היהודי, ולו הממון והתהילה החולפת. אבל כשיש למי קושיה, מריבה או מצוקה
אמיתית ועמוקה, למי הם באים? רק לאבו איסמעאיל סולימן. סולימן הוא בית הדין הגבוה
לצדק, הוא הערכאה העליונה, ומצודתו, בית הפול והחומוס, תמיד היתה ותמיד תהיה מעוז
לכל דכפין, למוכים ולרמוסים. אחת היא לו האם מדובר ביהודי או ערבי.
על הגדה המערבית של רחוב יפת ניצבת החומוסיה, ומולה, מן המזרח, גוהרת
על הרחוב גדר התיל הצבאית. לנו אין גדר, ואין צורך בה: סולימן הוא לנו גדר, איתן
כהרי מואב, כסלע שמתחת לרגלינו, שותה את דמנו הניגר. לעולם לא נזיז אותו מכאן, לא
משנה כמה נהרוג וניהרג.
הנה הוא יושב אל השולחן, משקיף על הרחוב, עומד על המשמר בגבול ממלכתו.
לצידו יושב זקן שבט נוסף שאינו נופל בקומתו הימנו. אלה הם הענקים על כתפיהם עומדים
אנו, הגמדים. קולותיהם העמוקים מצטלצלים בערבית מהולה בעברית, מחליפים, ודאי,
ביניהם, זכרונות מימי הזוהר והאופל.
"ראית את המשחק אתמול?" שואל אבו עיסא.
"לא," עונה סולימן, "היינו צריכים לקחת את חסן לקופת
חולים. ככה זה להיות סבא. אלחמדו לאללה, הכל בסדר."
"אלחמדו לאללה. וואללה, אני זוכר כשהוא נולד. לפני כמה? עשר
שנים? בדיוק אחרי שקנית את החומוסיה."
"הוא עוד מעט בן תשע."
"כן, כן... תגיד," שואל אבו עיסא, "מי זה הבחור הזה
שבדיוק יצא? אני כל הזמן רואה אותו בסביבה."
"אה, זה?" עונה סולימן, "זה הבחור היהודי שבדיוק עבר
לגור פה, בדירה של משפחת סלאמה. ילד טוב, אבל קצת מעופף."
