עכביש הצחוק

אני בנה של עכבישה, אבל אשתי אישה יפה. לא מפריע לה שלבעלה יש שמונה רגליים ושלוש עשרה עיניים. היא אוהבת אותי כי היא אוהבת לצחוק. ואני, אני מצחיק אותה תמיד, מאה אחוז גרנטיד. אני עוקץ אותה בעוקץ הצחוק שלי, והיא נופלת, ומתפתלת, ואני מנשק אותה בניבים חדים. למרבה הצער, רק עכבישות יודעות לטוות קורים, אחרת הייתי עוטף אותה בחום ורכות חזקים מפלדה. אולי יום אחד אלמד גם אני לטוות קורים.

ידעתם שעכבישים לא יודעים לצחוק? גם עכבישות לא. יש בינינו הבדלים רבים, אבל זה משותף. אנחנו מצחיקים, מצחיקים מאוד אפילו, אבל אנחנו חסינים לרעל של עצמנו. עכביש ממוצע יכול להיעקץ מאה אלף פעם, ולא להעלות חיוך אפילו. העקיצה המאה אלף ואחת תהרוג אותו. בממוצע.

כשהכרתי את אישתי שערה היה צבוע בלונד, אבל כשצחקה נפלו פתיתי הזהב משערה וחשפו נוצות עורב שחורות משחור. במיטה היא ניקרה בעדינות בעיניי, עד שעיוורה אותי, ברגליי, עד שנותרו לי שתיים בלבד, ומניביי שתתה הרעל. צחוקה הרעים מעליי, וחיוכה הראשון היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. אני עוד זוכר אותה כפי שהייתה אז, בלילה ההוא, וזהו חסד, ואילו היא כבר שכחה איך הייתי אני, וזה חסדה אליי, שהיא רואה אותי חיוור, כפי שאני היום, חיגר עיוור. זקנתי פלאים בשנים קצרות מאוד.

כשנולדה בתנו, ספרתי את רגליה עוד לפני שבדקתי אם יש לה פות או פין. כשספרתי ששים וארבע, בכיתי ובכיתי בלי הפסק. עיני עכביש בוכות היטב, גם כשהן עיוורות, ודמעותינו מתוקות. מיד ליקקה אותן אישתי ונאנחה. היא לקחה את בתנו וחיבקה אותה אליה, השקתה אותה משדיה הגדולים. אני גודלתי על ידי עכבישה, ועל שדיים איני יודע אלא מעט.

אבל אני זוכר איך אמא הייתה מבשלת לשבת, ואדים היו עולים מן האורז. אני זוכר איך פרסנו את אחי לפרוסות דקות, ברכנו, ואכלנו.

באותו לילה ברחתי מהבית. לקחתי תיק קטן והלכתי לעבר היער, שם גרות החיות הרעות. בשביל להגיע לשם, הייתי צריך לעבור בשדרות רוטשילד החשופות. השדרה הייתה ריקה, ומיהרתי לאורכה, מוחי היה ריק מאוד, רק חשבתי שאתגעגע לעצי הפיקוס. מיהרתי לאורך השדרה, הבטתי בחשש בשמיים שהטילו צל כבד. משק עלי הפיקוס מעליי הבהיל אותי, גרם לי לעצור, להסתובב, ואולי אילולא התמהמהתי גם הייתי מתחמק, אבל מרחק שמונה פסיעות ממחסה היער המעיב לפתו אותי טפרים חדים ושמעתי קרקור צרוד של צחוק.

אני סקרן להערות בנוגע לספק-סיפור הזה. האם הוא שלם בעיניכם? אם לא, מה חסר בו? וכך או כך, מה אתם חושבים על הדבר המוזר הזה?

שגרה

הפות מגרד לי
שדיי שדות ארגמן
אין גבר נאמן
אני איני נאמנה
לאיש
אשר מחר אקרא שמו אתמול
ללא קול גמר (לא ידעתי)
ראשון, אני אחרונה
שני ראשים חולקים כר
אחד, אין זו אהבה, מחר
אקרא שמו אתמול
ככל חידה ופתרונה

ד"ש למארקס

למדתי באוניברסיטה
שכשאני כותב אני משקף
את מחירי הקוטג'
חשבתי
ודאי כשמלמדים אותי
שכשאני כותב
אני משקף
את מחירי הקוטג'
זה משקף
את מחירי הקוטג'

שיח משוררים

השיר שלי הוא קליפת השום.

השיר שלה הוא לב הבצל.

זה לא שאני רוצה לעשות פה סלט. זה לא שאני משתוקק ללהב הסכין.

אבל יש לי לשון שרוצה לטעום

ודווקא נדמה לי שיאכלו אותי לבד, לקינוח

אז אני משתדל להיות כמה שיותר מתוק.

אופניים מטאפוריים

יום אחרי שהתחלתי עם לסבית, פיטרו אותי מהעבודה. לא התחלתי איתה בעבודה. אלה שני דברים לא קשורים. לא הייתי מתלונן, לא הייתי מעלה את זה בכלל, אילולא היו לי אופניים מטאפוריים.

אני רוכב בהם כל יום לאוניברסיטה, ולומד על רוח. כשאני שמח, אני טס, אבל כשרע לי, כל דיווש הוא הר הרצל. בהתחלה הכל הלך חלק, אבל מהר מאוד דברים התחילו להשתבש. זה התחיל כשקשרתי את האופניים מחוץ לעבודה, וכשחזרתי מצאתי גלגל בננה אחורי מתוך ציור של דאלי. זה היה הסימן הראשון, והוא היה אמור להזהיר אותי, אך, כמובן, הנפילה הייתה בלתי נמנעת.

חיפשתי במי להתאהב, ומצאתי את דנה, ומשהו בה קסם לי, וכתבתי לה שיר. חיכיתי עד שהייתי בטוח שאין לי מה להרוויח, ואז הקראתי לה אותו. כי היא לסבית. היא אמרה שזה בסדר, אבל מאז היא קרה ומרוחקת. בכל מקרה, היא מכוערת.

למחרת, פיטרו אותי מהעבודה, ואז נפלתי מהאופניים. זה קרה כשרכבתי דרך נמל תל-אביב. היו שם אלף שלטי אזהרה, שחלק, אבל לא נזהרתי. השתטחתי שם על הקרשים, אבל מיד קמתי, ונופפתי לכולם שאני בסדר, למרות שעדיין כואבת לי הכתף.

אני זוכר את דנה מתמתחת, ואני צופה בה מהיציע הנגדי של אולם ההרצאות.

בחודש שעבר מאז התאהבתי עוד כמה פעמים, ככה, בקטנה, אבל בכל פעם זה קצת יותר קשה. ואף פעם לא יוצא מזה כלום. הציר של הגלגל, שהחלפתי אז, נפל, פשוט נפל, ואילולא שם לב איזה ילד אחד, יכול להיות שהייתי נופל ונפצע ממש. החלפתי אותו בציר משומש.

אני חושב שאני מקולל. לפני שבוע רכבתי שוב לאוניברסיטה, שמח וטוב לב. קשרתי את האופניים, והתחלתי את היום. כשחזרתי, בערב, טיפסתי למושב, וכמעט נפלתי כשהתברר שיש לי פאנצ'ר בגלגל הקדמי. זה לא היה שם בבוקר.

קיבלתי עצה: להוציא רק את הגלגל, ולהשאיר את האופניים. עצה טובה, אני חושב. לקחתי את העצה, לקחתי את הגלגל, ועליתי לאוטובוס. למרות העצה הטובה, שכחתי את הגלגל באוטובוס. הייתי קונה גלגל חדש, אבל אני מחכה לראות אולי מישהו ימצא את האבידה, וישיב אותה למשרדי דן. בינתיים, האופניים שלי עדיין קשורים מחוץ לבניין מדעי הרוח, גם עכשיו, בחושך, שעונים בעייפות על זוג שיניים שאינן מחזיקות שום גלגל.

ואני מוכרח להודות, שאני כבר ממש לא בטוח מה זה מסמל.

נכתב בידידות

השיביני נשמתי

כך פעם ביקשתיך

אשר בחום מלובן אל תוך תוכך יצקתי

אשר בצוואת מותי החי בלחש הורשתיך

ועל ידי שאת הירושה ביטלתי

מותי ביקשתי לבטל

ייחלתי אז למצוא שלוות ימים כקדם

אך רכושך זה שירשת, איני יכול לעקל

וכאשר ליבי געגועים רוחש

כשלתי, כך נדמה

לו למקומה האבדה השבתי, אז רגעתי

עדות לכשלוני היא היוותרני כסומא

אך נפש חי לא לחוקים כתובים תחרוד

לא להשיב עצמו ליבי יחשוק

כי אם הוסיף תעות, אבוד

לא לאסוף, רק לפזר עוד

ואז להתגעגע, כמו אלייך

שגורלך בחזה אחד שתי נשמות לנצור

שמרי נא נשמתי בין כתלייך

כפי שאף אני את נשמתך אשמור

וכך נוסיף, עד שישחקו הזמן והמרחק

אותנו, לא את הנשמות היתרות

וכך, כעבור שנים ומסעות, רבים וארוכים

יהיו נפשותינו לכאורה זרות

הנפשות שבך לנפשות שבי כבר לא ידמו

קולות הגעגועים - אולי כבר יירדמו

אך בך אהיה, כפי שהייתי פעם

ובי תהיי, כפי שאת היום

ונחייך בהיתקלנו בנו, בן

כילד שמקיץ עם בוקר, וזוכר חלום

בהקשר המקורי התנוססה מעל השיר ההקדמה: "ולמה אף אחד לא כותב לי שירים, הא?"

נכתב: נובמבר, 2012

עריכה: 2013

To An Old Friend

It happened on an unusually windy autumn day. Seated at my desk, I heard an alien rustle. I turned to find that the wind had blown a letter through my study window. Odd. I had thought I  closed that window. My bare feet rustled across the letter-strewn floor. I had written those letters to many women, some of whom existed, none of whom exist any longer. Here was a new letter, and I bent to pick it up.
It was addressed to an old friend of mine. I did not recognize the return address. The letter was unopened. I opened it.
When I was done reading, I carefully folded the letter and replaced it in its envelope. I made no effort to wipe away the stains my tears had left.
My bare feet rustled their familiar rustle as I returned to my desk, and bent to my task. When the clock chimed five, I laid down my pen with a sigh. I raised the letter to the dimming light, contemplating what I had crafted. I knew it was no good.
I shrugged, realizing, perhaps, that accepting that my letter was unworthy of its recipient was the highest tribute I could offer. I shuffled again to the window, and entrusted my letter to the wind. I had addressed it: "To An Old Friend."

Who said Facebook can't produce anything worthwhile?
A question for the audience: Is it clear that the letter that came through the window was "intercepted"? That it was originally sent to my friend, by an unknown person? 

The Tale Of Jimmy Enterprise

On the very worst morning of someone's life, Jimmy Enterprise awoke to the sound of his annoying alarm clock and to the sight of his wife, fully dressed, and wearing as well her most serious face. “Jimmy,” she said, then had to  wait for Jimmy to turn the alarm off, before she could continue, “Jimmy, we need to talk.”

Jimmy's wife's name was Clair. It used to be Clair Convoy, but it was Clair Enterprise now, obviously.

Jimmy had met her at a cocktail party he had crashed when he was in college. He couldn't remember now whether she had been a guest or a waitress, but they had left together and woken up the next day in the same bed. Large amounts of alcohol probably contributed both to Jimmy's blurriness on the details, and to his successful conquest.

They had then got married, agreeing that they were deeply in love and wanted to spend the rest of their lives together. After the honeymoon, they decided to spend some time to get to know each other. They balanced this with their various jobs, as well as with making and raising five lovely children.

Jimmy learned that his wife was a well brought up girl from a good family from uptown, that she had attended excellent schools, from kindergarten through graduate school. She was an excellent cook, as well as being very pretty and very clever, and Jimmy loved her. She loved him, too, or so Jimmy had assumed until that fateful morn. Many things he thought were soon to be turned on their heads.

“Honey, there's something I haven't told you about me,” intoned Clair forebodingly. A long, dramatic pause ensued. “I'm a fish.”

Jimmy stared at her, perplexed. He wasn't sure how to respond. Finally, though, he decided to proceed with caution.

“And what about our two sons and three daughters?” he asked tentatively.

"Also fish.”

"Am... am I also a fish?”

"No”

"No?”

"You were never a fish.”

"Well, can I be a fish?”

"No.”

"Why not?”

"Don't be ridiculous, Jimmy! You're just not a fish.”

He thought about this for a while.

"Then who's the father?”

For a moment she looked bashful, but immediately she looked up with defiance in her eyes. “Ted,” she answered, head held high, daring him to do his worst. Jimmy lowered his eyes.

"And,” he mumbled, “is Ted a fish?”

"No.”

Jimmy was dumbfounded. “What?” he managed after a moment, “Then why? Do you love him?”

"No.”

"Do you hate me?”

"No.”

"Am I sexually inadequate?”

"No. Listen, Jimmy, you'd have to be a fish to understand. Some things, you just can't understand if you're not a fish.”

As Jimmy watched, openmouthed, Clair spun on her heel, and began striding towards the door. “Come, my little fishlings,” she called, and the five children followed her meekly out the door, which slammed shut behind them.

For a long time Jimmy could only stare at the door behind which his whole family, his entire life, had just disappeared. Finally, he seemed to come to a conclusion. He turned slowly from the door, and went to fetch his fishing rod.

May 2011