טירסיאס

מחקו אותי, ועכשיו אני מחוק.

אבל לפני שמחקו אותי, הייתי מוכר בחנות ספרים. כלומר, בשעות היום. בלילה, הייתי משהו אחר לגמרי.

בסופו של יום, כששבתי לביתי, היו מקבלים את פניי קירות רצופים בעיתונים. עיתונים בכל הגדלים והשפות, מכל הסוגים, מכל יבשת וארץ, מכל שנה שבה ראה אור עיתון. היו לי את כל העיתונים. כל עיתון שאי פעם נדפס. ובכל יום, היו מתווספים לי מאות עיתונים נוספים. מובן מאליו ששכר מוכר ספרים לא די בו לכלכל תחביב שכזה, אבל הייתה ברשותי ירושה נכבדת, והיא סייעה לי להשיג את מבוקשי.

העיתונים שלי לא היו סתם קישוט, ולא היו אוסף, וגם לא גחמה. הכל היה מתוכנן בקפידה עליונה. הכל היה מחושב ומדוקדק עד הפרט האחרון. הטו אוזן: נכון שמי שיודע את מיקומו ואת מהירותו של עצם נע מסוגל לחשב את מסלולו? ובכן, אני, דרך איסוף כל המידע שבכל עיתון שהיה מעולם, שאפתי למטרה הנשגבה שהייתה מפלתם של כה רבים: אני עמדתי לנבא את העתיד.

מובן שהדבר לא קרה בן לילה. לקח לי שנים על גבי שנים לאסוף את המידע הדרוש, ולפתח את הטכניקה החישובית שלי, שהתעתדה לאפשר לי, בבוא הזמן, לחזות את המחר.

הו, מובן שאיש לא ידע על כך מאום. איש לא שאל, ואני לא נידבתי את המידע. מעולם לא היו לי אורחים. מעולם לא נזקקתי להם. כל מה שרציתי היה בידי: הקשר הנעים אך מרוחק עם הלקוחות, והידידותי מעט יותר עם יתר המוכרים, חיי החנות הקצובים והרגועים, המתנהלים להם בקצב הדפים והאותיות, סיפקו לי סביבה מזינה וטובה. ובלילות, במעבדה האלכימאית שהייתה ביתי, יגעתי ועמלתי על משימתי.

משהחל הידע שבידי להצטבר לכדי מסה קריטית, התחלתי גם להפיק חיזויים. בניתי תרשימים וטבלאות, רשמתי משוואות והשוויתי תרחישים. מוחי קדח, אותם לילות, עד כי לעיתים פחדתי כי החום העולה מפדחתי יצית שריפה במקדש הנייר שלי.

ותחזיותי התגשמו! הו, מובן שלא כולן. אבל, ככל שנסיוני גדל, כך הלכו ועלו אחוזי הדיוק שלי. ביום הבחירות, שאלה אותי גילי, שהייתה קולגה לעבודה, למי אני מתכוון להצביע. הבטתי בה לרגע בתמיהה, לפני שעמדתי על כוונתה. “אני לא מצביע,” עניתי. הרי הדבר נראה לי כל כך מובן מאליו. השתוממתי על סכלותם של כל הפתיים שעושים את דרכם אל הקלפי ממש באותו הרגע. הרי אני כבר חישבתי את תוצאות הבחירות, חישובים שהתעתדו להתברר כבעלי 93% דיוק.

כנראה שנסחפתי מעט במחשבות, מכיוון שכששבתי מהגיגיי נוכחתי שגילי כבר פנתה והלכה לה. ניסיתי להיזכר מה היא אמרה לפני שהלכה. התאמצתי, ובקושי רב הצלחתי לדלות את הרגע מתוך מוחי: “חבל.”

באותו לילה שקדתי על העיתונים כמו שלא שקדתי מעודי. המנורה התלויה ללא אהיל מהתקרה מעליי התנדנדה אנה ואנה, אורה גובר ודועך, גורם לחדר לחוג סביבי בקצב הולך וגובר. הקירות החלו לרשרש, העיתונים מביעים מורת רוח על אסירותם. הדיו השחור החל לזלוג מדף לבן לדף מצהיב, וגם הנייר עצמו החל להיוותך, ויכולתי לחוש את החום בחדר כמו לו ישבתי בתוך כבשן לוהט.

חזיתי את קריסת שוק ההון, ואת המלחמה הבאה, ואת עליית מחירי הדלק, את המשבר הדיפלומטי בין המעצמות, ואת הדליקה בבית של השכן, ואת הכלב הדרוס בפינת הרחוב. חזיתי חתונות בין סלבריטאים, אסונות טבע, גסיסת מדינות ואנשים והולדתם, עולם גועש כמו הים בסופה. קירות החדר ניטשטשו מרוב חום, והחדר האפיל, והחשכה אפפה אותי, ועד היום איני יודע מה הצית את הניצוץ.

שקעתי בשחור עמוק וצלול, כמו מים כל כך עמוקים ונקיים שאפשר לראות מבעדם הכל, גם בלי אור, ושלצוף בהם זה יותר כמו לעוף מלשחות. מצמצתי בעיניי, שרוע על גבי, מביט לכיוון שסברתי כי הוא מעלה, למרות שלא הייתה לי דרך לדעת. השחור שמולי התמוסס, ורק שוליים נשארו בזוויות עיניי, כמו סרט במקרן ישן. נגלה לעיני רגע, ספק חלום ספק זיכרון.

עמדתי בחנות, ודיברתי עם גילי. איני יודע על מה. החיזיון היה סרט אילם. חשבתי, מדי פעם, ששמעתי רמיזות לקול, כאילו מגיעות ממרחקים רבים, אבל אולי רק דמיינתי, ואולי אלה היו סתם בועות אוויר. לקוח נכנס לחנות, ובירכתי אותו לשלום. גילי חייכה, ומזווית הצפייה שלי החיוך היה כל שניתן היה לראות מפניה. כמו ציור של פיקאסו, או חתול צ'שייר, היא הפנתה לי עורף ובה בעת חשפה בפניי את החיוך הכי רחב, הכי חם, והכי אוהב, שנראה אי פעם. זה היה חיוך של מלאך, והוא בכלל לא היה שייך לה. התמונה נמוגה.

מיד נזרקתי למקום אחר, לסרט אחר, והפעם בתפקיד שחקן. שחקן הייתי, שכן בכלל לא הייתי בטוח לאיזו דמות נזרקתי. זו הייתה סצנת אלתור. מי שלא הייתי, עמדתי מול גילי, לא בחנות, במקום אחר, באיזה כיכר, או רחוב, אולי מחוץ לקולנוע, או תיאטרון. יכולתי לראות את שפתיה זזות כמו בהילוך איטי, את הבהובי השיניים ותנועות הלשון הקצובות והלחות. גם שמעתי אותה הפעם, אבל הקולות לא היו בהילוך איטי בכלל, אלא רגילים.

היא צעקה עליי. התווכחנו. “את אף פעם לא מקשיבה לי!” צרחתי בחזרה, כשפסק השצף הגרוטסקי, “את חושבת שאת כל כך חכמה, שאת יודעת מה טוב ומה נכון! אני רוצה להזכיר לך שגם אני עובד בחנות הזאת, ושדעתי שווה לא פחות מדעתך!”

"מה יש לך מהחנות?” היא הרעימה, “עזוב כבר את החנות המסריחה! זה אתה! אתה הבעיה פה! אולי תפסיק להכחיש את זה, ותתמודד איכשהו? אתה רקוב! רקוב מבפנים, ואתה אפילו לא מוכן לראות את זה!”

"הו, משהו רקוב כאן, ועוד איך, אבל זה לא אני! אני בסך הכל מנסה לעזור לך, לקבל אותך, לתמוך בך! אבל בשבילך זה אף פעם לא מספיק! אם אני לא מצביע בבחירות, אני לא מספיק טוב, נכון? אני מצטער שאני לא כמו מוטי, שתמיד מצביע בבחירות! אני מצטער שאני לא כמו שצברג, שתמיד יודע הכל, ושאני לא נראה טוב כמו שאולי! אבל את יודעת משהו? אין לך ברירה! אני כל מה שיש לך! אני לא מושלם, אבל אני כאן!”

כשפקחתי את עיניי, הייתי משוכנע, תחילה, כי אור הבוקר הלבן חודר אל חדרי ומאיר אותו בנוגהו העדין. ואז, בבת אחת, גם ההווה וגם העבר נחתו עליי כמו סדן, וראיתי הכל לנגד עיניי. ראיתי את חדר בית החולים המואר שנמצאתי בו, הצבעים הבהירים שבו מחזירים את האור ומסנוורים אותי. ויכולתי גם לראות שוב את דירתי הצנועה, ואת הלהבות מלחכות ועולות...

סביבי שוב עלו הלהבות, יכולתי לראות אותן, עכשיו כמו אז, מטפסות במעלה הקירות, מעלה, מעלה, והחום חודר עד לשד עצמותיי, והכל נשרף, הכל נהרס ונשמד, הסוף מגיע עוד לפני שהתחלתי...

כנראה שצרחתי, מכיוון ששלוש אחיות נחפזו לצידי, ובעוד שתיים לופתות את גפיי הכוויים והמשתוללים, הזריקה לי השלישית חומר הרגעה. נלקחתי על ידי האפלה.

משהתעוררתי שנית, לא ראיתי עוד לובן ובוהק של תקרה וקירות ואחיות. ראיתי רק אפר שחור, בכל שהעין משגת, הקירות שחורים, סירי הלילה שחורים, האחיות שחורות ומפוחמות במדיהן השחורים והמתפוררים. לא הבטתי בעצמי.

ואז, שחררו אותי. כנראה שעבר זמן כלשהו. גם הזמן השחיר וקמל, ואני לא יודע בכלל. אז הגעתי לחנות. שוטטתי, והגעתי. אני לא יודע כמה זמן שחור חלף בין השניים. אני לא יודע כמה ארוחות אפר אכלתי או כמה שעות מעוותות ישנתי, או שוטטתי ללא מטרה, או האם הלכתי ישירות מבית החולים.

מבע פניה של גילי אמר הכל. האם היא ביקרה אותי בבית החולים? איני יודע. “אריק...” היא פתחה, כאילו מחכות על קצה לשונה אינספור מילות נחמה שחורות. לא הבנתי למה לה להמשיך לעבוד בחנות ספרים שרופה, או להמשיך לדבר לאיש שרוף, או, בעצם, למה היא בעצמה לא שמה לב שהיא שרופה עד העצם. חשבתי לשאול אותה, אבל לפני שהספקתי, היא רצה אליי, וחיבקה אותי, ושנינו התפוררנו.

הקטע הזה מתוך סיפור לא גמור נכתב לפני שנה-שנתיים, כנראה. שווה לחזור אליו?